הסרטים הישראליים הקלאסיים: היצירות שעיצבו את התרבות ושכדאי לראות עם הנכדים

לכל דור יש את הסרטים שלו, אבל יש סרטים ישראליים שהפכו לנכס תרבותי משותף. משפטים מהם נכנסו לשפה היומיומית, הדמויות שלהם הפכו לסמלים, והם עדיין משודרים בטלוויזיה בחגים ובסופי שבוע. עבור מי שגדל בשנות השישים והשבעים, הם חלק מהילדות ומהנעורים. עבור הנכדים, הם יכולים להיות חלון להבנת ישראל של פעם, עם ההומור, הקשיים והחלומות שלה. הנה מבחר מהסרטים הקלאסיים שכדאי להכיר, ומה אפשר ללמוד מהם היום.

הקולנוע הישראלי בשנותיו הראשונות

בשנים הראשונות של המדינה, הקולנוע המקומי עסק בעיקר בסיפורים ציוניים והירואיים: חלוצים, עולים, לוחמים וקיבוצים. הסרטים האלה היו חשובים לבניית הזהות הלאומית, אבל לא תמיד דיברו לקהל הרחב. בשנות השישים התחיל להתפתח קולנוע אחר, שפנה לחיים היומיומיים, לבעיות החברתיות ולהומור.

באותה תקופה התפתחו בישראל שני ז׳אנרים מרכזיים שהשפיעו על הקולנוע לדורות: סרטי הבורקס, שעסקו במפגש ובמתח בין עדות, ובמיוחד בין עולים ממזרח למערב, וסרטי הלהקות והקומדיות שנשענו על כוכבי הבמה והבידור. שניהם זכו לביקורת לא מעטה מצד מבקרים, אבל גם להצלחה עצומה בקופות.

סאלח שבתי: הקלאסיקה שפתחה את הדרך

אי אפשר לדבר על הקולנוע הישראלי הקלאסי בלי ״סאלח שבתי״ מ-1964, בבימויו של אפרים קישון ובכיכובו של חיים טופול. הסרט מספר על עולה חדש שמגיע עם משפחתו למעברה ומנסה להשיג דירת קבע, ובדרך נתקל בבירוקרטיה, בפוליטיקאים ובקיבוצניקים מהקיבוץ הסמוך.

הסרט זכה להצלחה גדולה בארץ ולהכרה בינלאומית, כולל מועמדות לפרס האוסקר. הוא מצחיק גם היום, אבל יש בו גם ביקורת חברתית חדה על היחס לעולים ועל המערכת הפוליטית. צפייה בו עם נכדים בגיל העשרה יכולה להוביל לשיחה מעניינת על העלייה של שנות החמישים, על המעברות ועל החוויה של משפחות רבות שאולי גם המשפחה שלכם עברה.

השוטר אזולאי וקזבלן

״השוטר אזולאי״ מ-1971, גם הוא בבימויו של קישון, מציג את שייקה אופיר בתפקיד שוטר תמים וטוב לב ביפו, שמתקשה למלא את תפקידו דווקא משום שהוא אדם הגון מדי. הסרט משלב הומור עם רגעים נוגעים ללב, והופעתו של אופיר נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הקולנוע המקומי.

״קזבלן״ מ-1973, מחזמר בכיכובו של יהורם גאון, מספר על צעיר ממוצא מרוקאי ביפו שמתאהב בבחורה ממשפחה אשכנזית. השירים מהסרט, כמו ״כולנו יהודים״, הפכו ללהיטים, והסרט עצמו עוסק בשאלות של קיפוח, גאווה ושייכות. שני הסרטים מתאימים לצפייה משפחתית ומציעים הצצה לישראל של אותן שנים.

קומדיות שנכנסו לשפה

בשנות השבעים הגיעו לשיאן הקומדיות הישראליות, וחלקן הפכו לסרטי פולחן. ״גבעת חלפון אינה עונה״ מ-1976, בכיכוב הגשש החיוור, מתרחש במוצב בסיני ומלא בדיאלוגים שישראלים רבים יודעים לצטט בעל פה. ״הגיגה בסנוקר״ מ-1975, בכיכוב יהודה ברקן וזאב רווח, הוא קומדיה עממית שגם היא הפכה לקלאסיקה.

הסרטים האלה משקפים הומור ישראלי מאוד ספציפי, מבוסס על משחקי מילים, טיפוסים מוכרים וחיקויים. חלק מהבדיחות אולי לא מחזיקות מעמד היום, וחלקן עלולות להיראות לנכדים מיושנות או לא רגישות. זו דווקא הזדמנות לשיחה על איך השתנו הנורמות, ומה נחשב מצחיק פעם לעומת היום.

אסקימו לימון ונוסטלגיית הנעורים

״אסקימו לימון״ מ-1978, בבימויו של בועז דוידסון, הוא אולי הסרט הנוסטלגי ביותר בקולנוע הישראלי. הוא מספר על שלושה חברים בתל אביב של סוף שנות החמישים, על אהבות ראשונות, על מסיבות ועל מוזיקת רוקנרול. הסרט הצליח מאוד בארץ וזכה להמשכים רבים, וגם לגרסה בינלאומית.

למי שהיה נער בשנים ההן, הסרט מעורר זיכרונות. לנכדים הוא יכול להיות מפתיע: מתברר שהחוויות של מתבגרים, הלבטים והמבוכות, לא השתנו כל כך. עם זאת, חשוב לדעת שיש בו סצנות שאינן מתאימות לילדים צעירים, ולכן כדאי לבדוק מראש את התאמתו לגיל.

איך צופים בסרטים ישנים עם נכדים

לא כל ילד יתלהב מסרט בשחור-לבן או מסרט עם קצב איטי יחסית. כדי שהצפייה תצליח, כדאי לבחור את הסרט המתאים לגיל ולהכין את הקרקע. כמה טיפים שיעזרו:

• ספרו לפני הצפייה מתי צולם הסרט ומה היה קורה בארץ באותן שנים
• בחרו בסרטים קצרים יחסית ובעלי עלילה ברורה בצפייה הראשונה
• עצרו מדי פעם כדי להסביר מילים, מושגים או מקומות לא מוכרים
• שתפו את הזיכרונות שלכם, למשל איפה ראיתם את הסרט בפעם הראשונה
• אל תתעקשו: אם הנכדים משתעממים, אפשר לנסות סרט אחר בפעם הבאה

איפה אפשר לצפות בסרטים

רבים מהסרטים הקלאסיים זמינים היום בשירותי הסטרימינג הישראליים, בערוצי הטלוויזיה שמשדרים אותם בחגים ובארכיונים דיגיטליים של הקולנוע הישראלי. חלקם עברו שחזור דיגיטלי ונראים טוב יותר מאי פעם. כדאי לחפש את הגרסאות המשוחזרות, שבהן הצבע והסאונד חדים ונעימים יותר לצפייה.

בנוסף, סינמטקים ברחבי הארץ מקיימים מדי פעם הקרנות מיוחדות של סרטים ישראליים קלאסיים, לעיתים בליווי הרצאה או מפגש עם יוצרים ושחקנים. יציאה כזאת עם הנכדים יכולה להיות חוויה מיוחדת, שמשלבת קולנוע, היסטוריה ומשפחה.

הקולנוע הישראלי שאחרי הקלאסיקות

משנות השמונים ואילך הקולנוע הישראלי עבר שינוי משמעותי. לצד הקומדיות העממיות התפתח קולנוע אישי ופוליטי יותר, שעסק במלחמות, בשכול, בזהות ובמתחים החברתיים. בעשורים האחרונים זוכים סרטים ישראליים לפרסים בפסטיבלים בינלאומיים חשובים ולמועמדויות לאוסקר, וסדרות ישראליות נמכרות לרשתות טלוויזיה בכל העולם.

למי שרוצה להמשיך את המסע עם הנכדים, אפשר ליצור מעין ״קורס משפחתי״ בקולנוע ישראלי: סרט קלאסי אחד מהעבר, ואחריו סרט עכשווי שעוסק בנושא דומה, ולהשוות ביניהם. כך, למשל, אפשר לראות איך השתנה הייצוג של עולים, של צבא או של משפחה ישראלית לאורך השנים. השיחה שאחרי הסרט היא לא פחות חשובה מהצפייה עצמה, והיא מאפשרת לנכדים לשמוע את נקודת המבט שלכם ולכם לשמוע את שלהם.

לסיכום, הסרטים הישראליים הקלאסיים הם הרבה יותר מבידור נוסטלגי. הם מתעדים את החברה הישראלית בשנותיה הראשונות, את המתחים, את ההומור ואת החלומות שלה. צפייה משותפת בהם עם הנכדים היא הזדמנות לצחוק יחד, לספר סיפורים ולהעביר הלאה חלק מהתרבות שעיצבה את מי שאנחנו.